קיוב סטייק

הגיע הזמן להכיר את הבשר.

והפעם בפינתינו שיעור קטן בכלכלה ישראלית מודרנית: לא קונים אנטריקוט ב-150 שקל לקילו. נקודה.

כי בזמן שיש אנשים שמוכנים לשלם מחיר של משכנתא קטנה בשביל סטייק עם פסים יפים, אני מסתכל על נתח מספר 4 ואומר לעצמי: "חביבי… פה מסתתרת קומבינה אמריקנסקית לתפארת".

כן כן, אותו נתח שכבר חפרתי עליו יותר מדוד שמסביר איך פעם עגבנייה הייתה עולה לירה וחצי.

במפת הקיצוב הישראלית הוא מספר 4.

במפה האמריקאית? אההה… פה כבר מתחיל המבטא של הצד הסובייטי במשפחה: "אמריקנסקי".

והפעם - הקיוב סטייק.

או בעברית חופשית: איך לקחת נתח קשוח עם אופי של מאבטח במועדון, ולהפוך אותו לסטייק שנותן עבודה כמו מקצוען ותיק.

הקיוב סטייק נולד בכלל מתוך מצוקה.

האמריקאים הסתכלו על חלקי ירך כמו

Top Round ו-Bottom Round

ואמרו לעצמם:

"טעים זה טעים… אבל למה צריך ביטוח שיניים אחרי הביס?"

כי אלו נתחים רזים, שריריים, עובדים קשה כל החיים. לא אנטריקוט שיושב בספא של הפרה ועושה מסאז'ים בשומן.

אז בתחילת המאה הקודמת הגיע גאון אחד עם רעיון פשוט:

במקום לבשל את הבשר שלוש שעות, פשוט נפרק לו את הצורה עם מכונה.

וככה נולדה מכונת הריכוך.

להבים קטנים שעושים חריצים בבשר בצורת קוביות קטנות, ומכאן השם Cube Steak.

במילים אחרות: שניצל פוגש קצב עצבני עם ציוד תעשייתי.

ופתאום הקסם קרה.

הבשר נהיה רך יותר, סופג תבלינים כמו חלה בשישי שסופגת רוטב, ומוכן תוך דקות.

ובתקופת השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה?

זה כבר היה להיט.

זול, מהיר, משביע, ונותן תחושה שאתה אוכל סטייק בלי למכור כליה ביד2.

ואז הגיע ה-

Chicken Fried Steak

הטקסני המפורסם.

מין שניצל אמריקאי על סטרואידים.

המהגרים האירופאים הביאו שניצל, הטקסנים אמרו "יפה מאוד"… וטיגנו בקר במקום עוף.

כי בטקסס גם הסלט מגיע עם בשר.

הקטע הגאוני בקיוב סטייק הוא שהחריצים האלו לא רק מרככים את הבשר.

הם גם מחזיקים קמח, תבלינים וציפוי בצורה מושלמת.

בקיצור, הבשר הזה לא רק עובד קשה - הוא גם יודע לספוג טעמים כמו מקצוען.

והיום?

עדיין מדובר באחד הטריקים הכי טובים בעולם הבקר.

פחות פוזה.

יותר הבנה.

יותר קצב אמיתי שמכיר בשר ולא רק אינסטגרם של סטייקים עם מוזיקת כינורות ברקע.

אז אם בא לכם ללמוד באמת בשר, קיצוב, טריקים של קצבים ומה אפשר לעשות מנתחים שאנשים אחרים מפספסים - תמשיכו לעקוב.

כי אנחנו רק מת